ונהפוך הוא - דורון שפר 

בס"ד 

ונהפוך הוא/ דורון שפר

‎מתוך גיליון 'אדרבה' 23

תשובה. תשוב ה'. לשוב לשם יתברך, לשוב הביתה.

כשהתורה והחכמים מתארים את יסודותיו של הקדוש ברוך הוא הם מדברים על אחדות ("שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"), פשטות ("אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות"), חסד (י"ג מידות רחמים), אהבה ושלום ("שמו שלום"). בכל אחד מאיתנו קיים ניצוץ אלוקי, או אם תרצו זורחת שמש, שמש של אחדות אהבה ושלום, שרוצה להאיר את חיינו. אבל מאחר והשמים של חיינו מלאים בעננים אזי אנחנו לא רואים את האור. אלה עננים של דאגה, מתח, לחץ, פחד, בלבול, קנאה, דעות קדומות, גאווה, וכל הרעלים שהצטברו בגופנו ובנפשנו במהלך חיינו. בתהליך התשובה תפקידנו הוא להסיר את העננים שמסמאים את עינינו, לזכך את הגוף ולטהר את הנפש מכל אותם הרעלים שהצטברו בנו, בכדי שהשמש שבתוכנו תוכל להאיר. לחזור בתשובה, לעניות דעתי, לא קשור לעובדה אם אתה חובש כיפה, לובש ציצית או יש לך זקן עם או בלי פאות. לחזור בתשובה גם לא קשור מבחינתי למין, דת או לאום. מסע החזרה בתשובה כפי שאני מבין וחווה אותו הוא מסע של חזרה לחיים של אחדות, פשטות, רעות, אחווה ושלום עם עצמנו ובכל מחוזות חיינו, בחיי הזוגיות, המשפחה, העבודה, הקהילה וכו'... מסע החזרה בתשובה הוא מסע החזרה של האדם אל עצמו, אל יסודות הפשטות התמימות השלום והאחדות של הבריאה, אל השם יתברך, הביתה.

מסע החזרה בתשובה שלי התחיל הרבה לפני שהתחלתי להתקרב לעולם התורה. ביום בהיר אחד בשנת 1994, בעודי לומד ומשחק כדורסל באוניברסיטת קונטיקט שבארצות הברית הרחוקה התגלגל לידי ספר שנקרא "הנבואה השמימית" של ג'יימס גארפילד. ספר זה עורר בתוכי תחושה חדשה-ישנה. תחושה מאד עמוקה של אחדות שלווה ושלום, תחושה שמעבר לזמן ולמקום, תחושה של בית. מעבר לתחושה שחשתי, אני לא זוכר כמעט דבר מהספר, אבל מסתבר שבדיעבד באותו זמן נזרע אצלי זרע, התחיל חיפוש ונולדה כמיהה לחזור לאותו רגע, לחוות לחיות ולעגן אותו בכל מחוזות חיי. אם תרצו - התחלתי במסע של חזרה בתשובה. הספר הזה הוביל לספר הבא, שהוביל לחוויה הבאה, שהובילה למקור ההשראה הבא, ומעט מעט וצעד צעד מסע החזרה בתשובה הפך יותר ויותר אינטנסיבי ומילא את חיי, כשאני מחפש ומבקש עצות וכלים לגלות את אותו מקום של שלימות. לאט לאט המסע הפך לדרך חיים. מסע שעבר ועובר דרך מגרשי הכדורסל, חיי זוגיות ומשפחה, מחלת סרטן שהתמודדתי איתה, מסע להודו - ובשנים האחרונות הזכות שלי להתקרב לעולם התורה. המסע עבר ועובר דרך עליות, ירידות, כאב, סבל, שמחה, עצב, אושר, פחד ,התרוממות רוח, בושה, גאווה וענווה.

ההתמודדות עם מחלת הסרטן היוותה את אחד האירועים היותר מכוננים בחיי שהשפיעו עלי והאיצו את מסע התשובה שלי.

לפני כתשע שנים, בפברואר 2002, טסנו אבי ואני למשחק האולסטאר בארה"ב שהתקיים באותה שנה בפילדלפיה. משחק האולסטאר המסורתי מפגיש מדי שנה את טובי שחקני הכדורסל ב-N.B.A למשחק ידידות/ראווה לרגל פגרת אמצע העונה. אותו משחק היה אמור להיות ממשחקיו האחרונים של מייקל ג'ורדן בקריירה המאד מפוארת שלו. מייקל ג'ורדן, או כפי שידוע בשמו העברי מיכאל ירדן, הוכתר לא פעם כגדול שחקני הכדורסל בכל הזמנים. אם תרצו הפיקאסו, או המוצארט, של עולם הכדורסל.

כשחקן כדורסל מקצועני, וכאחד שהכדורסל היה במשך שנים חלק מרכזי בחייו, מייקל היווה עבורי דמות מעוררת השראה כשחקן וכאדם. יותר משהרשימו אותי הנצחונות ההישגים והאליפויות שהוא זכה בהם כשחקן, עוררה בי השראה הדרך שבה הוא שיחק את המשחק. בדבקות, בנחישות, ובאהבה. עבורי היתה זאת אולי ההזדמנות האחרונה לראות את רב הכדורסל שלי נותן דרשה במגרש. ערב המשחק, מיד כשהגענו לאולם, תקפו אותי כאבים עזים בצד שמאל של הבטן התחתונה. אמרתי לאבי שאני הולך לשרותים מתוך תקוה שהכאב יעבור. במקום להרגיש שיפור הכאב הלך והחמיר, מה שאילץ אותי ללכת ולשכב במרפאה המקומית שבאולם. גם בשלב הזה קיויתי שאחרי כדור נגד כאבים וכמה נשימות והרפיות הכאב יעבור ואוכל לצפות במשחק. המציאות לא ממש יישרה קו עם איחולי, ובהמשך אותו הערב מצאתי עצמי ביחד עם אבי בביה"ח המקומי עובר מסע של בדיקות ותשאולים אל תוך הלילה. האיבחון לא היה חד משמעי, אבל היה ברור שהמצב לא נראה טוב, היה חשש לגידול, והם המליצו לעבור בדיקות מקיפות ובדיקת ביופסה מיד כשנחזור לארץ.

אני זוכר את הלילה שאחרי מלווה בהרבה פחדים, שאלות, מתחים וחששות... ומעט מאד שינה ותשובות.

כאשר מגלים, חלילה ,אצל מישהו גידול אזי ישנן שתי אפשרויות: הראשונה, שהיא היחסית טובה - שהגידול הוא שפיר, עובדה שאמורה להבטיח שהגידול מקומי מרוכז, ולא יתפשט בגוף. האפשרות השניה והפחות מבטיחה היא שהגידול ממאיר, ויש אפשרות שיתפשט בגוף, ושיווצרו גרורות שיכולות לעיתים לגרום למוות.

חז"ל מלמדים אותנו שהתורה היא תורת חיים, שאפשר וראוי לחיות ולראות אותה בכל מקום וכל הזמן. בנוסף מלמדים אותנו החכמים שלתורה שבעים פנים וכמה רבדים - פשט רמז דרש וסוד... וגם בסיפור הזה היתה נוכחת הרבה תורה, ופעמו רבדים שונים. מיד כשהגענו לארץ הלכתי לעשות בדיקה בבית החולים תל השומר. בפשט - קיבלתי בשורות לא טובות. גילו אצלי גידול ממאיר. בסוד - אותה בשורה ואותה חוויה הפכה לעתיד לבוא להיות מהאירועים היותר מאירים מטהרים ומזככים של חיי.

אחרי תגובת הפחד וההלם הראשוני התחלתי לשאול איך ומה אני צריך לעשות או לא לעשות כדי להחלים ולתעל את הסיפור לטובתי. למרות שהיה לי ברור שלא לעולם חוסן, וגם לא ביקשתי שיבטיחו לי משהו לגבי המחר, לא הייתה לי שאלה 'אם' אני אחלים, אלא התרכזתי ב'איך'. מידות האמונה והבטחון היו כל כך נוכחים בחיי, עד שאני זוכר שכשהייתי קם בבקרים הייתי בודק כל פעם מחדש אם הגידול עדין נוכח בגופי. באותו שלב בחיי הייתי עמוק בתוך מסע רוחני, מסע של תשובה, הרבה לפני הכיפה הציצית ולימוד התורה. היה לי ברור שהשם יתברך לא נותן לאדם משהו שהוא לא יכול להכיל, ובנוסף היה לי ברור שיש לי שיעור ללמוד מהסיפור, תיקון לתקן, אחריות לקחת....

הרגשתי שהגוף שלי זועק וצועק ואומר לי "ילד, תראה לאיזה מצב הבאת אותנו". הרגשתי שהסרטן הוא כמו חבר שבא להאיר את הדברים שעשיתי שהביאוני עד הלום.

מלכתחילה לא עניין אותי רק להוציא את הגידול מהגוף, אלא ביקשתי בעיקר לטפל בשורש הבעיה. אמרתי לעצמי שאם אני רק אוציא את הגידול מהגוף ולא אטפל בשורש, אם אמשיך לעשות ולהתנהג בדרך שגרמה לו להיווצר - אזי הגברת תחזור בשינוי אדרת, בזמן אחר ובמקום אחר. עץ, אם מורידים לו ענף - יגדל ענף אחר ואפילו חזק יותר, אבל אם עוקרים את העץ מהשורש, הוא כבר לא יגדל לעולם. למרות שבמהלך מסע ההחלמה נזקקתי לא פעם לחרב הגבורות והדין וחלק מתהליך הריפוי שלי היה ללמוד לשים גבולות ולהגיד "לא", באופן כללי לא חיפשתי לצאת למלחמה בסרטן. רציתי לעשות איתו שלום, ללמוד ממנו, להפנים את מה שהוא בא לספר לי - ולשחרר אותו לדרכו.

בשלב הראשון החלטתי לא לעבור ניתוח. התחלתי לטפל בבעיה בכל הרבדים: פיסי, נפשי, מנטלי ורוחני, ובכל הדרכים: אלטרנטיביות וקונבנציונאליות כאחד. מיד התחלתי לשאול, ללמוד, ובהתאם לשנות דפוסים והרגלים לא בריאים שהשתרשו במהלך שנות חיי. נוכחתי לראות שישנם דפוסי התנהגות גם ברובד הפיסי וגם ברובד הנפשי שהם ידועים כמזרזי חלאים ויוצרי מחלות למיניהם, כולל הסרטן.

הרכנתי ראש, שינסתי מותניים ויצאתי למחנה האימונים של חיי.

אומרים חז"ל "הבא להיטהר מסייעין לו"... וזו בדיוק התחושה שחשתי באותם ימים. תחושה של השגחה אישית מסייעת וחובקת שמלווה אותי בכל צעד ושעל.

אחד הנושאים הראשונים שהעלו בפני הרופאים והמטפלים היה התזונה. עד לאותה נקודה בחיי אכלתי מה שאני רוצה כמה שאני רוצה ואיך שאני רוצה, בלי לתת את הדעת על השלכות ותוצאות מעשי. נאמר לי חד משמעית שתזונה היא יסוד גדול שמשפיע על בריאות הגוף והנפש. דרך ראשי התיבות של המילה מאכל למדתי על היסודות החשובים של הנושא: מה אני אוכל? איך אני אוכל? כמה אני אוכל? למה אני אוכל?

התחלתי לשים לב "מה" אני מכניס לגוף שלי. לתת דגש על לאכול אוכל יותר בריא, מזין ואורגני. נתתי את הדעת על שילובי מזון, ולמדתי שיש מאכלים שריססו אותם ברעלים, ובעלי חיים שלפני שהגיעו אלי לשולחן עברו התעללויות והחדירו בהם סטרואידים ורעלים שונים בכדי לפטם אותם ולמכור אותם ברווח יותר גדול. כשאני אוכל אותם ומכניס אותם לגופי הם הופכים להיות חלק מהדם שלי, המחשבות שלי, הרגשות שלי, ומשפיעות על כל הרבדים השונים של חיי. באותו זמן לא אכלתי כשר, אבל בהמשך מסע התשובה שלי גם ענין הכשרות הפך להיות חלק ממה אני אוכל. בנוגע ל"איך": האטתי את קצב האכילה, העליתי את כמות הלעיסות, ולמדתי לשתות את האוכל ולאכול את המים. ענין ה"כמה" פשוט וברור, ולא היה צריך יותר מידי רופאים או מומחים בכדי שאחוש ואחווה שכשאני אוכל יותר מדי אזי האוכל לא מתעכל כמו שצריך, ואני הופך כבד עייף ונטול רוח חיים. השתדלתי לא להתמלא, או להשאיר מקום. וה"למה" שהוא אולי החלק הקשה בסוגיית האכילה, לראות כמה פעמים אני אוכל עם העיניים כי יש אוכל על השולחן, או הגיע שעה מסוימת, או סתם כי אני צריך לפרק מתחים, בלי לשים לב ולהתייחס לעובדה שהגוף בכלל לא רעב.

למרות שנושא התזונה ותיקון האכילה מלווים אותי עד היום, מאותה נקודה בחיי למדתי לקחתי אחריות ושיניתי הרגלים ודפוסים לא בריאים בחיי - ומיד יכולתי להרגיש את השיפור במצב בריאות הגוף והנפש שלי. חלק מהשינויים שעשיתי מלווים אותי עד היום ומשמשים אבני יסוד בנושא התזונה ובהרגלי האכילה שלי.

במקביל התחלתי לתת את הדעת ולשנות הרגלים לא בריאים נוספים בחיי: העדפתי לשהות יותר ויותר בטבע מוקף בירוק, כחול, ואויר צח. הקירבה לטבע השפיעה גם על הבחירה של מקום מגוריי. חוויתי את הפשטות, הטבעיות והדרך שבה הטבע איזן את חיי. בנוסף השתדלתי להתרחק ממוצרי חשמל מעוררי קרינה, שהסתבר לי שגם הם גורם מסרטן. הוצאתי את כל מכשירי החשמל מחדר השינה. התחלתי ללבוש בגדים ולהתעטף במצעים טבעיים וידידותיים לגוף ולסביבה. העדפתי כותנה, צמר, פשתן חומרים מאווררים יותר, שמאפשרים לגוף לנשום, להבדיל מחומרים סינתטיים כמו פליז ופוליאסטר.

סדר גוף: למרות שבשלב זה של חיי הייתי ב'בין הזמנים' ולא שיחקתי כדורסל באופן מקצועני, הקפדתי לעגן סדר של פעילות גופנית כזו או אחרת. יוגה, שחייה, הליכה, ריצה, אופניים, כדורסל... בכדי לעורר את הנשימה להזרים את הדם ולשרוף את הרעלים שהצטברו בגופי. עד היום אני נפעם כל פעם מחדש איך ריצה קלה של כרבע שעה מחייה את גופי ומיישבת את דעתי ממש כמו טבילה טובה או תפילה טובה.

במישור הנפשי-מנטלי נוכחתי לראות עד כמה דפוסי ההתנהגות של פחד, מתח, לחץ, קנאה, שנאה שבחיי לקחו חלק בהתהוות הסרטן, ובמקביל התחלתי לטפל בהם בדרכים שונות. טיפולים אלטרנטיביים, דיקור, הילינג, עבודת המידות ותרגילי מודעות שונים.

במהלך אותה תקופה ביליתי כמה שבועות בקהילה של חבר יקר בקוסטה ריקה שם חברתי לאשה מיוחדת ששמה ויראני, שמאנית, סוג של מרפאת לגוף ולנפש, שעזרה לי מאד לאורך הדרך ונתנה לי הרבה כלים פרקטיים להתמודד עם הבעיה. ויראני סיפרה לי שבקהילות מסוימות בדרום אמריקה כחלק מתהליך הריפוי נותנים לחולה לבחור את הדרך להתרפא ממחלתו, כאשר מראים לו את הבעיה ומאפשרים לו לבחור כלים שונים להתמודדות איתה. במקביל השמאן מלוה אותו ותומך בו לאורך התהליך. עצם העובדה שהבחירה היא בידי החולה מעבירה לידיו את האחריות, ולמעשה מאיצה ומחזקת את כל ההתמודדות עם המחלה ואת החלמתה. "חוכמה בגויים תאמין...". במקביל לכל התהליך שעברתי גם לקחתי תוספי תזונה לאזן אצלי את המערכת. עוד לפני שגילו אצלי את הגידול גמלה בליבי ההחלטה לחזור ולשחק כדורסל מקצועני. במובן מסויים הסרת הגידול היוותה מבחינתי אתגר בדרך חזרה למגרשי הכדורסל. אותו חזון שהייתי נחוש לממש ובראתי אותו מעט מעט במחשבתי הסתבר ככלי מאד חשוב שעזר לי להתמודד ולצלוח את ההתמודדות עם המחלה בשלום.

כשלושה חודשים נמשך אותו מחנה אימונים אינטנסיבי של חיי, עד שאחר הצהרים אחד בזמן השקיעה, בעודי זורק לסל בחצר אחורית של בית הארחה בקוסטה ריקה החלטתי שהתהליך מיצה את עצמו והגיע הזמן לחזור לארץ ולקדם את פרוייקט שיבתי למגרשים. התקשרתי לאמא שלי אמרתי לה שאני עולה על הטיסה הבאה לארץ, וביקשתי שתזמין לי תור לניתוח להסרת הגידול. רגע לפני שחזרתי לארץ עצרתי בבוסטון שבארצות הברית שם נפגשתי עם מיציו קושיו מומחה עולמי בנושא המקרוביוטיקה. המקרוביוטיקה היא תורת תזונה ודרך חיים שעוזרת לאדם לחיות חיים יותר בריאים והרמוניים עם עצמו והסביבה. למדתי שלאורך שנים הגיעו למיציו לא מעט חולי סרטן במצב קשה שהגידול התפשט אצלהם בכל הגוף. חולים שהרפואה הקונבנציונאלית ויתרה אליהם והרופאים נתנו להם חודשים ספורים לחיות. אחרי מספר חודשים בהם היו תחת השגחתו של מיציו קושיו, ואחרי ניקוי יסודי של הגוף, שינוי תזונה וללא התערבות כירורגית - הסרטן יצא מהגוף, הגידול הנעלם ולחולים שלום. האבחנה לגבי היתה שעם ניקיון יסודי ותזונה קפדנית תוך כארבעה חודשים תחת חסותו של מיציו בבוסטון הגידול יצא מן הגוף. אני זוכר שבמהלך האיבחון, בעודו מקריא לעוזרת שלו את התפריט שלי לחודשים הקרובים, עצר מיציו לרגע הסתכל על הילד הספק תמים ספק נאיבי שיושב מולו ואמר "You need a woman”... הסכמתי איתו מאד. לעומת זאת ארבעה חודשים בבוסטון היו קצת יותר מדי זמן למי שתיכנן לחזור לשחק כדורסל בעונה הקרובה ואצה לו הדרך... למרות שבשבועות הבאים עברתי לתזונה מקרוביוטית והקפדתי לקיים לא מעט מהעצות שנתנו לי על הניתוח - החלטתי לא לוותר. בדרך לשדה התעופה עצרתי לקנות בגדי אימון למחנה האימונים הבא של חיי וחזרתי לארץ.

ביום הזיכרון בחודש מאי 2002 עברתי ניתוח להסרת הגידול ולמחרת, ביום העצמאות, נולדתי מחדש לחיי.

בהמשך מסע תשובתי, שנים אחרי ההתמודדות עם המחלה, כשזכיתי והתחלתי להתקרב לעולם התורה ולטעום מהחכמה של ענקי הדורות כמו הרמב"ם רבי נחמן הרב קוק ועוד, שמחתי למצוא שפע רב של עצות וכלים מעשיים בנושאי התזונה, פעילות גופנית, תיקון הגוף ותיקון המידות - שאותם אני לומד להפנים מעט מעט בחיי.

היום, 9 שנים אחרי, תודה לא-ל, אני בריא ושלם.

אותה מחלה לימדה אותי שעור גדול: שבכל קללה יש זרע של ברכה שעלינו לגלות, ובכל ירידה יש פוטנציאל לעלייה שביכולתנו לממש, והחיים כמו הכדור - ככל שאנחנו מקפיצים אותו יותר חזק על הריצפה כך הוא עולה יותר מעלה מעלה מעלה...

חוויית הסרטן גרמה לי לחולל מהפכה אמיתית בחיי ואיפשרה לי לרכוש כלים שעוזרים לי עד היום להתמודד ולצלוח את נהר החיים בצורה יותר שלימה בריאה ומאוזנת.

"יש ענין שיתהפך הכל לטובה..."